אימא שלי מתה בגיל 49, במפתיע. לילה אחד היא הלכה לישון ולא קמה. באותו היום, שהתעוררתי, הבית היה שקט.
חשבתי שהיא יצאה לפניי והתארגנתי מהר כדי לא לאחר, שטפתי פנים, שתיתי קפה ואכלתי ופלים עם שוקולד, לבשתי מדים מקומטים והתכוננתי לנסוע לעוד יום בבסיס, עשר דקות נסיעה מהבית.
רגע לפני שיצאתי דפקתי על הדלת של החדר שלה כדי להגיד לה שאני יוצא, אבל היא לא ענתה. דפקתי עוד קצת, ואחר כך פתחתי לאט את הדלת. היא שכבה על המיטה עם הכותונת הקבועה שלה, הירוקה בלי השרוולים, השיער פרוש על הכרית משני הצדדים והעיניים עצומות.
"אימא, את לא צריכה לצאת? אימא?" חזרתי שוב על השאלה, הרמתי את הקול והתקרבתי ממש עד אליה, אבל היא לא ענתה. נגעתי, בפחד, בלחי שלה, "אימא?" היא לא זזה.
באותו הרגע ידעתי שאימא שלי מתה. הרגשתי כאב עמוק, כמו דוקרן חד של קרח שנתקע לי בלב. רציתי להוציא את הדוקרן מתוכי, לנעוץ אותו בזמן ולסובב לאחור, אבל מסעות בזמן יש רק בסרטים, כאן הדם הציף לי את הנפש בלי לעצור.
